אליזבת לוטיינס
 | |
| לידה |
9 ביולי 1906 בלומסברי, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
14 באפריל 1983 (בגיל 76) המפסטד, הממלכה המאוחדת |
| מוקד פעילות |
הממלכה המאוחדת |
| מקום לימודים |
אקול נורמל דה מוזיק בפריז, הקולג' המלכותי למוזיקה |
| סוגה |
אופרה |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| בן או בת זוג |
אדוארד קלארק (1940–?) איאן הרברט קמפבל גלני (1933–1940) |
| פרסים והוקרה |
מפקדת במסדר האימפריה הבריטית |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
אליזבת לוטיינס (באנגלית: Elisabeth Lutyens; 9 ביולי 1906 - 14 באפריל 1983) הייתה מלחינה אנגליה.
חייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לימודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אליזבת לוטיינס נולדה בלונדון, שם החלה את לימודי המוזיקה. בשנת 1922 נסעה לפריז להמשיך את לימודיה ברמה גבוהה יותר באקול נורמל ובהמשך נכנסה לקולג' המלכותי למוזיקה בלונדון. מוריה שם היו הרולד דארק (Harold Darke) (הלחנה וארנסט טומלינסון (Ernest Tomlinson) (ויולה).
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תהליך התפתחותה הסגנונית של לוטיינס היה איטי ומפרך וסבל, לפי עדותה היא, מהעדר מידע על התפתחויות מכריעות מחוץ לאנגליה.[1] מפגש עם הפנטזיות לכלי מיתר של הנרי פרסל, שכתיבתן משוחררת מחלוקה לתפקידים, הוביל אותה ליצירת סוג אישי של סריאליזם בקונצ'רטו הקאמרי מס' 1 (1939), מן החדשניים ביותר במוזיקה הבריטית של תקופתה. התמאטיות הכרומטית המחמירה של יצירה זו והקלישות הקיצונית של מרקמיה הבדילו באופן ברור את לוטיינס מבני-זמנה האנגלים. היא יצאה למאבק נגד הממסד המוזיקלי האנגלי, שלא הבין את יצירתה, וגם בחייה האישיים ידעה קשיים ותלאות. אחרי שעזבה בשנת 1939 את בעלה הראשון, הזמר יאן גלני, קשרה את גורלה עם מפיק תוכניות רב-השפעה ב-BBC, אדוארד קלארק, שהציג רבים ממלחיני האוונגארד של אותה תקופה לפני קהל המאזינים הבריטי. קלארק לא התמיד בשום עבודה ומשום כך נאלצה לוטיינס להלחין לסרטים ולרדיו כדי לפרנס את ארבעת ילדיה, מצב שנמשך יותר מעשרים שנה ועיכב את התפתחותה האמנותית. כל חייה ראתה את עבודתה המסחרית כחסרת חשיבות אמנותית.[2]
בתקופה שראשיתה במלחמת העולם השנייה ולאחריה, התגלו ניגודי סגנון רבים בין יצירותיה השונות של לוטיינס. שימשו בהן בערבוביה רומנטיקה, דרמטיות בוטה ונאו קלאסיציזם, אך כל יצירה קירבה אותה, צעד אחר צעד, אל התבונה והסגנון של בגרותה. עם סיום מלחמת העולם השנייה שלטה לוטיינס היטב בשיטת שנים-עשר הטונים, כפי שהיא באה לביטוי בפיתוחה המלא ביצירתה O saisons, o châteaux! משנת 1946, המציינת שחב חדש וחשוב בהתפתחותה. החושניות המעודנת והקסם, שמהלכת שירתו של ארתור רימבו, מגולמים כאן בהרמוניה אינדיבידואלית לחלוטין. גם הזרעים לסגנון ריתמי מקורי נטמנו כבר בקונצ'רטו הקאמרי מס' 1.[2]
בקונצ'רטנטה לחמישה נגנים משנת 1950 מופיעה לראשונה הכתיבה האופיינית ליצירתה המאוחרת. ברביעיית המיתרים השישית מ-1952 ניכרת התקדמות ברורה בהשוואה למוזיקה של העשור הקודם. המוטט למילים של לודוויג ויטגנשטיין מביא לבסוף למימוש את האתגר שהציג הקונצ'רטו הקאמרי הראשון. הוא מבוסס על סדרה של שנים-עשר טונים, שנוצרה מתא בן שלושה צלילים ומציגה מבנים סימטריים, המזכירים את וברן.[3]
בנקודה זו, שבה אמורה הייתה לוטיינס להגיע לכתיבת מיטב המוזיקה שלה, הכשילו אותה חייה האישיים, כפי שהיא מספרת באוטוביוגרפיה שלה "אקווריום לדג זהב" (לונדון, 1972) ומגמת יצירתה הובילה להזנחה מוחלטת כמעט. השימוש שעשתה בשיטת שנים-עשר הטונים נתקל בגינוי מוסרי מצד אי-אילו דמויות באנגליה של שנות ה-50', אך בעשור הבא, שאקלימו היה אוהד יותר, זכתה להכרה רבה יותר. על אף זאת, יצירותיה הראשונות הבוגרות בשלמות, כגון האופרה הקאמרית "אינפידליו" (1954) והקנטטה המעולה "דה אמור" (1957) לא זכו לביצוע עד 1973.
בשנות ה-60' חל שינוי כיוון ביצירתה של לוטיינס: הרעיונות נעשו חזרתיים ופשוטים יותר במתכונתם; לצד המוזיקה המופשטת הופיעה כתיבה ציורית ואטמוספירית, כמו ב"Akapotik Rose " מ-1966. המורכבות הפחותה של ההרמוניה, המחוות הפשוטות יותר וחלוקת המבנה לחטיבות של "ופתאום זה ערב" (1966), למשל, עומדות בניגוד מובהק לפיתוח הלירי הזורם של יצירות קודמות. חזרתיות וצימצום נועז בהתרחשויות עד קצה הגבול יצרו תחושה של אל-זמניות במוזיקה שכתבה לטקסטים מטאפיזיים מכתבי דון ומן האסלם, רוב יצירותיה של לוטיינס משנות ה-60' וראשית שנות ה-70' נכתבו למילים ממקורות רבים ושונים. "איים" מ-1971 מציגה שלל צבעים ולעיתים פראות, המציבה אותה במרחק רב מן המונוטוניות הרגשית של "חזון נעורים". ב"דמעות הלילה" עושה לוטיינס שימוש במשאבים ווקאליים ואינסטרומנטליים, הן מתקופת הרנסאנס והן מודרניים, ליצירת אווירת תוגה לילית נוקבת. "מונה את צעדיך" (1972) משתמשת בשירה פרימיטיבית ליצירת טקס פולחני פשוט, החוזר על עצמו עד יצירת רושם היפנוטי. [4]
לאחר שתי אופרות קאמריות קצרות שכתבה ב-1947 ("הבור") ו-1954 ("אינפידליו"), החלה לוטיינס בסוף שנות ה-60' סדרה של שלוש יצירות באורך מלא. הראשונה בסדרה, !Time Off? Not a Ghost of a Chance, שתוארה כ"חידון תנועות", בנויה על רעיונות יותר מאשר על התרחשויות. ביצירה זו עשתה לוטיינס שימוש בכל פן של המוזיקה שלה, לרבות פרודיה. האופרה הראשונה בסדרה זו הייתה "הנספרים" (1965-67), שהתבססה על Die Befristeten של אליאס קאנטי ועניינה חברה, שכל אנשיה יודעים את זמן מותם אך נאסר עליהם לגלות את גילם. המוזיקה ביצירה זו היא מן החזקות ביותר של לוטיינס. האופרה השלישית שלה, "איזיס ואוזיריס" (1969-70) היא פולחן של עונות השנה ושל חיים ומוות. בהתאם לכך, נעשה כאן שימוש בנהלים פשוטים ומהוקצעים יותר, בתבניות חוזרות ובחטיבות הרמוניות.[5]
בשנת 1969, לאחר 30 שנות מצוינות והישגים רדיקליים במקרים רבים, קיבלה אליזבת לוטיינס את "פרס הקיץ" של עיריית לונדון. באותה שנה קיבלה גם תואר אבירות. בעשור האחרון לקריירה שלה ניכרה דעיכה מסוימת בדחף, שהניע את יצירתה עד אז. החירות המק'צבית הובילה להיעדר מוקד מבני. עם זאת, יכלה עדיין להפיק רעיונות מרתקים וחשיבה מרוכזת, ועל אף נכות עקב שיגרון הצליחה ליצור בשנת חייה האחרונה את ה"טריולטים", יצירה רעננה וחדה להפליא.[6]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]R.M. Schafer: ‘Elisabeth Lutyens’, British Composers in Interview (London, 1963), 103–11
N. O’Loughlin: ‘Elisabeth Lutyens’s “Novenaria”’, Tempo, no.88 (1969), 55–6
A. Payne: ‘Elisabeth Lutyens’s “Essence of our Happinesses”’, Tempo, no.95 (1970–71), 33–4
S. Bradshaw: ‘The Music of Elisabeth Lutyens’, MT, cxii (1971), 653–6
L. East: ‘Time Off … with Lis Lutyens’, Music and Musicians, xx/6 (1971–2), 18, 20 only
R.R. Bennett: ‘Time Off? Not a Ghost of a Chance!’, Opera, xxiii (1972), 102–5
E. Lutyens: A Goldfish Bowl (London, 1972) [autobiography]
S. Walsh: ‘“Time Off” and “The Scene Machine”’, MT, cxiii (1972), 137–9 [interview]
R. Saxton: ‘Composer Portraits: Elisabeth Lutyens’, New Music 88, ed. M. Finnissy, M. Hayes and R. Wright (Oxford, 1988), 9–21
M. Harries and S. Harries: A Pilgrim Soul: the Life and Work of Elisabeth Lutyens (London, 1989)
S.J. Tenant-Flowers: A Study of Style and Techniques in the Music of Elisabeth Lutyens (diss., U. of Durham, 1991)
Anthony Payne (work-list, bibliography with Toni Calam)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אליזבת לוטיינס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- אליזבת לוטיינס, באתר קומפוניסטן דר גגנווארט
אליזבת לוטיינס, באתר AllMusic (באנגלית)
אליזבת לוטיינס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אליזבת לוטיינס, באתר Discogs (באנגלית)- "להלך עם סטרווינסקי" 15 בינואר 2007
- ביוגרפיה קצרה של אליזבת לוטיינס, הוצאת אוניברסיטת יורק, אנגליה
.svg){kind=logo}
